החלטה בתיק דנ"א 2018/04 - פסקדין

           עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו התקבל ערעורה של המשיבה, ונפסק כי העותרות אינן זכאיות להחזרי ריבית מהמשיבה מכוח הוראות חוק הריבית, תשי"ז-1957 (חוק הריבית) וצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), תש"ל-1970 (צו הריבית). בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.        העותרות נטלו מהמשיבה הלוואות לתקופה של שבע-עשרה שנים. בהסכמי ההלוואה שכרתו הצדדים הותנה, כי סכום הקרן של כל הלוואה תיפרע בתום התקופה, ואילו הריבית תשולם בשיעורים תלת-חודשיים קבועים, שכל אחד מהם צמוד למדד יוקר המחיה. העותרות פרעו במועדיהם את שיעורי הריבית בתוספת הפרשי ההצמדה וכן פרעו, בסופה של תקופת הלוואה, את סכומי הקרן. כשנה וחצי אחרי פירעון ההלוואות - קרן וריבית במלואן - הגישו העותרות, לבית-משפט השלום, תביעה נגד המשיבה, בה טענו כי על המשיבה להשיב להן סכומי כסף, בגין הפרש בין שיעור הריבית שגבתה מהן במהלך השנים לבין שיעור הריבית המקסימאלי שהייתה רשאית לגבות מהן בהתאם להוראות חוק הריבית וצו הריבית. תביעתן נדחתה, אך בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורן. משביקשה המשיבה רשות-ערעור, דן בית-המשפט העליון בבקשתה כבערעור, קיבל את הערעור והחזיר על כנה את הכרעתו של בית-משפט השלום.

3.        בפסק-הדין (מפי השופטת דורנר) נקבע, כי על-פי מכלול נסיבותיהן של עסקאות ההלוואה, אין לראות בהלוואות שניתנו על-ידי המשיבה לעותרות משום "מילווה צמוד-ערך", כהגדרתו בצו הריבית. משכך, לא חלה על עסקאות אלה מגבלת הריבית הקבועה בחוק הריבית ובצו הריבית, ואין מקום לחייב את המשיבה בהחזרי ריבית כלשהם. השופטת דורנר אף הוסיפה, כי התנהגותן של העותרות "אינה עולה יפה עם חובות ההתנהגות הקוגנטיות הנובעות מעקרון תום-הלב... ובכך די היה בכדי לדחות את תביעתן". השופט טירקל הוסיף (והשופט לוי הסכים עמו), כי דין התביעה להידחות גם בשל מניעות כפולה: מחמת הזמן הרב שחלף ממועדי ההלוואות ועד למועד שבו הגישו העותרות את תביעתן, וכן מחמת חוסר תום-לב, שבו לקתה הגשת התביעה.

4.        בעתירתן לקיום דיון נוסף טוענות העותרות, כי בפסק-הדין נקבעה הלכה חדשה ולפיה, אף הלוואה שעל-פי מהותה הכלכלית האמיתית הינה בגדר "מילווה צמוד-ערך" אפשר שלא תסווג ככזו, בהתחשב בנסיבות חיצוניות שסבבו את העסקה. בכך, נטען, הילכת פסק-הדין מרוקנת את חוק הריבית מתוכנו, ואף סותרת את הפרשנות התכליתית הרחבה אשר ניתנה לו בע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש, ניהול ושירותים למרפאות שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ, פ"ד נד(1) 529. מכל מקום, הוסיפו העותרות וטענו, כי בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי מדובר במילווה שאינו צמוד-ערך, בהסתמך על הנחות יסוד שגויות, שבמשפט לא הובאה כל ראייה להוכחתן. עוד טענו, כי בפסקי-הדין של השופטים טירקל ולוי נקבעה הלכה חדשה נוספת, ולפיה תביעה מכוח זכות לפי חוק הריבית, וממילא לפי כל דין קוגנטי אחר, אפשר שתידחה מטעמי מניעות, אם סבר בית-המשפט כי התובע נהג שלא בתום-לב או השתהה בהגשת תביעתו. בכך, טענו, סותר פסק-הדין את ההלכה שנקבעה בדעת הרוב בפרשת טבעול (דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף הים (1994) בע"מ פ"ד נו(1) 56), ולפיה אין לדחות טענת בעל-דין העותר לבטלותו של הסכם מחמת אי-חוקיותו, רק משום שעתר בניגוד להסכם שעליו חתם.

5.        דין העתירה להידחות. בפסק-הדין לא נקבעה כל הלכה חדשה לעניין התנאים לסיווגה של הלוואה כ"מילווה צמוד-ערך". בפרשת טיפול שורש, אליה מפנות העותרות, ציין בית-המשפט כי יש לבחון אם עסקת ליסינג מימוני קונקרטית נכנסת לגדרו של חוק הריבית לאור "תכליתו של חוק הריבית בדבר מניעת ניצול לרעה של מצוקת הלווים על ידי המלווים", וכי לשם כך יש "לבחון את כלל הנסיבות ולשקול את כל השיקולים הרלוונטיים" ובכללם "נסיבות כריתת העסקה" (שם, עמוד 551). בפסק-הדין נשוא העתירה נקט בית-המשפט דרך דומה בציינו, כי לצורך בחינת סיווגה של הלוואה כ"מילווה צמוד-ערך", "אין מקום להיזקק לתנאי ההלוואה בלבד, אלא יש מקום להביט על מכלול הנסיבות סביב התקשרות הצדדים לעסקה". יתרה מכך, גם אם אניח, כטענת העותרות, כי בכך שבית-המשפט סיווג את ההלוואה כמילווה שאינו צמוד-ערך על-יסוד נסיבות שאינן נוגעות במישרין למהותה הכלכלית של ההלוואה יש משום חידוש, הרי שלכל היותר המדובר הוא בפיתוח ההלכה שנקבעה בפרשת טיפול שורש, שככלל איננו עשוי להקים עילה לדיון נוסף. אכן, בפרשת טיפול שורש ניתנה לחוק הריבית פרשנות תכליתית, אך זו גם הפרשנות אשר הנחתה את בית-המשפט בפסק-הדין נשוא העתירה. העובדה כי פסקי-הדין הגיעו לתוצאה שונה, נובעת מהשוני בין המקרים ואשר הוביל ליישום שונה של תכלית החוק בכל אחד מהם. בפסק-הדין נשוא העתירה הגיע בית-המשפט למסקנה, כי חוק הריבית - דווקא לאור תכליתו - לא נועד להגן על ההלוואות שנטלו העותרות לאור נסיבות נטילתן. טענת העותרות, כי הנחות היסוד שהנחו את בית-המשפט לא הוכחו, אינה אלא טענה ערעורית, וככזו אין בה כדי להקים עילה לקיומו של דיון נוסף.

           אשר לדחיית תביעת העותרות מטעמי מניעות: גם בהנחה שבעניין זה יש בפסק-הדין משום חידוש - לעניין התנאים שבהם תישמע טענת בעל-דין להשבה בהתאם לחוק הריבית - אין חידוש זה מצדיק דיון נוסף. כבר הזדמן לי להטעים, ש"ככלל, דיון נוסף יינתן רק כאשר קיים צורך ממשי ומיידי בתיקונה או בבחינתה החוזרת של הלכה חדשה, חשובה או קשה, שנפסקה בבית-המשפט העליון, וכאשר ברור כי הצורך האמור גובר על הצורך הנגדי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של משאביו השיפוטיים המוגבלים של בית-המשפט" (דנ"א 2596/02 חברת הדרי החוף מספר 63 בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין מחוז באר-שבע, תק-על 2004(1) 2695; וראו גם: דנ"א 8349/03 יואב רובינשטיין ושות' חברה לבנין פיתוח ומימון בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים (טרם פורסם)). בפסק-הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה גורפת המונעת מבעל-דין לתבוע את זכותו מכוחם של דינים קוגנטיים באשר הם; אף לא נקבע בו כי בכל מקרה של שיהוי או חוסר תום-לב, תידחה התביעה בשל מניעות. מסקנת בית-המשפט, כי ניתן לדחות את תביעת העותרות להשבה גםמטעמי מניעות, התבססה על נסיבותיה הקונקרטיות של הפרשה. נמצא כי הכרעת בית-המשפט אינה מעוררת קושי מן הסוג המצדיק קיומו של דיון נוסף; ושאלת השלכותיו של פסק-הדין על תביעות השבה אפשריות אחרות, בין מכוח חוק הריבית ובין מכוחם של דינים קוגנטיים אחרים, די לה שתתברר כאשר תשוב ותעלה לפני בית-המשפט במקרה מתאים.

           לבסוף: גם טענת העותרות, כי פסק-הדין נשוא העתירה סותר את אשר נקבע בפרשת טבעול, דינה להידחות. בפרשת טבעול נדרש בית-המשפט לטענה בדבר בטלות החוזה בעיקר מן הטעם שאכיפת החוזה הייתה פוגעת באינטרס הציבורי שבקיום תחרות חופשית. ואילו בענייננו השיקולים מצטמצמים למערכת הזכויות והחובות שבין הצדדים בלבד, ואינם מערבים אינטרס ציבורי דומיננטי. לפיכך, אין דמיון של ממש בין המקרים.

6.        העתירה נדחית.

           ניתנה היום, כ"ב בתמוז תשס"ד (11.7.04).

                                                                                                  המשנה לנשיא

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: